צבר Opuntia Ficus Indica

    לפי הפרמקופיאה הבריטית לצמחי מרפא, לפרחי הצבר יש את התכונות הבאות:
                 פעולת כווץ (astringent)
                 מניעת שטפי דם (anti-haemorrhagic).
                 ברפואת הצמחים המודרנית משתמשים בפרחי הצבר המיובשים במחלות הבאות:
                 קוליטיס
                 שלשול
                 תפיחות שפירה של בלוטת הערמונית.

    בשני מחקרים שנערכו בישראל בשיטת התווית הפתוחה (open label) הוכחה פעולתם המיטיבה של פרחי צבר על תסמיני תופעת תפיחות שפירה של בלוטת הערמונית.

    במחקר שנערך בבית חולים "זיו" בצפת שתוצאותיו לא פורסמו, הקישו הרופאים שהשפעת פרחי הצבר על תופעת תפיחות בלוטת הערמונית מקורה בחיזוק כושר התכווצות שלפוחית השתן בעת התרוקנותה (פלביץ – ידע אישי).

    חומר מקבוצת הפלבנואידים בודד מהפרחים של Opuntia vularis בריכוז של 2% במיצוי סוקסלט בכוהל אתילי. המחברים מניחים שהוא החומר הפעיל בפרחי הצבר. חומר זה מנע שבירותם של דפנות נימי הדם (קפילריים) בדומה לפעולת רוטין (rutin).

    השימושים הרפואיים בפרחי צבר על בסיס ידע מהרפואה העממית:

    במדינות צפון אפריקה מקובל השימוש בפרחי הצבר בשילוב עם משי תירס וגרעיני שעורה במקרים של עצירת שתן.

    בסיציליה מירתח של פרחי צבר גורם לזרוז השתינה.

    בגרמניה נמכרת טינקטורה (מצוי כוהלי-מימי) של צמח הקרוב בוטנית לצבר Cereus grandiflorus
    למטרת טיפול בתפיחות בלוטת הערמונית (פלביץ – ידע אישי).

    מחקרים מדעיים הוכיחו שגבעולי הצבר גרמו להורדת רמת הסוכר ורמת הכולסטרול בדם בחיות מעבדה ובבני אדם (6-10).

    Mulas מצטט פרסום מקסיקני בו מציינים שסגולותיו של צמח הצבר מתבטאות בתכונות הבאות:

    מוריד חום, נוגד דלקות, משתן, משכך כאבים, מונע עוויתות ומגביר ייצור חלב אצל אמהות מיניקות. אולם חסר פירוט לגבי שיטות ההכנה ואיזה חלקים של הצמח הם הפעילים.

    תופעות לוואי: במקסיקו גבעולי הצבר מהווים רכיב מזון מקובל בסלטים ובמאכלים נוספים. פירות הצבר ידועים כפרי מאכל מקובל. לא מוכרות תופעות לוואי עקב שימוש בחלקיו השונים של הצבר.

     

    אבגר צהוב Agrimony Eupatoria

     

    צמח הגדל לגובה של 60 ס"מ, שמקורו בבריטניה. אולם הוא נדיר בישראל. הוא שייך למשפחת הורדניים. החלק העל-קרקעי מכיל טאנינים בריכוז גבוה (עד 8%), פלבנואידים, שמנים אתריים
    ורב-סוכרים. לפי הפרמקופיאה הבריטית לצמחי מרפא, לאבגר הצהוב יש תכונות של משתן ומכווץ מתון (עקב תכולת הטאנינים הגבוהה).

    האינדיקציות הרפואיות המומלצות על ידי פרמקופיאה זו הן כדלקמן:

    אי שליטה במערכת השתן
    דלקת שלפוחית השתן
    שלשולים בילדים
    קוליטיס רירי
    גרון צורב (בגירגור)
    נזלת כרונית (בגירגור)

    לפי Duke לאבגר הצהוב פעילות רפואית מגוונת. בין הסגולות הבולטות הוא מציין את פעולתו המיטיבה כמגביר שתינה, לטיפול בבעיות בכבד, לשיגרון, להרגעת עצבים, גורם מחזק, מגביר הזעה ומרפא פצעים. ברפואה העממית משתמשים בו במקרים של דלקת הסימפונות, גנחת, דלקת הלוע, דם בשתן, דלקת עצבים, כאבי עצבים, כאבים שגרוניים ועוד.

    לפי Fluck משתמשים באבגר הצהוב במקרים של דלקות בכליות ובשלפוחית השתן, שלשול (עקב תכונת כווץ) ולהגברת ההפרשה של מיצי מרה. בטיפול חיצוני (גרגור) לדלקות בפה וכמשחה לריפוי פצעים.

    ביוון משתמשים כיום באבגר ברפואת הצמחים למגוון רחב של שימושים כמו דלקת כליות, דם בשתן, צהבת ותחלואי כבד אחרים כמו מרה וטחול, ליקויים במערכת העיכול, כאבי שיגרון וריפוי פצעים.

    הופמן מציין שהאבגר הצהוב ידוע כמכווץ רקמות, מחזק, משתן, מרפא פצעים ומגביר הפרשת מיצי מרה. עקב התכולה הגבוהה של חומרים מכווצים מחד וחומרים מרירים מאידך, משתמשים באבגר ברפואת הצמחים במקרים שנדרשות פעולות כווץ (תכולה גבוהה של טאנינים) בתוספת עידוד הפרשת מיצי קיבה ומרה (מציאות חומרים מרירים) כגון בלקויים שונים במערכת העיכול, שלשולים, טחורים, שטפי דם וליקויים בתפקודי כבד.

    לא מוכרים לנו מחקרים קליניים שבחנו את השפעת האבגר הצהוב על אי שליטה במערכת השתן הנשית. אולם ניסויים פרמקולוגיים אחרים הצביעו שהחומר לוטאלין – 7 גלוקוסיד הוא כנראה אחראי להגברת ייצור מיצי מרה.

    במחקר אחר נמצא שמשרה מימי של אבגר עיכב את התפשטותו של החיידק Mycobacterium tuberculosis בניסוי חוץ גופי.

    תופעות לוואי: האבגר מוגדר כצמח בטוח לשימוש בתנאי שהתרופה ניתנת בריכוזים מומלצים לא למשך זמן ארוך. אצל אנשים רגישים הטיפול באבגר צהוב עשוי לגרום לדלקת עור הנגרמת על ידי חשיפה לאור.
    באנגליה מותר למכור באופן רשמי לציבור הרחב את התרופות הכוללות אבגר צהוב במעמד של (General List Sale) GSL .

     

    אוג ריחני Rhus aromatica

     

    צמח שמקורו בצפון אמריקה. בישראל גדלים מספר מינים של אוג שהידוע ביניהם הוא אוג הבורסקאים. מיני האוג מכילים כמויות גדולות של טאנינים ומכאן שמו של אוג הבורסקאים. משמש בתעשיית העורות עקב התכולה הגבוהה של הטאנינים. פירות אוג הבורסקאים מהווים רכיב בתבלין הזעתר הנפוץ באזורנו.

    קליפת השורש של אוג ריחני משמשת ברפואת הצמחים למטרות שונות. הפרמקופיאה הבריטית לצמחי מרפא מדווחת על תכונותיו העיקריות שהן: פעולת כווץ (עקב תכולת הטאנינים הגבוהה) וכגורם המקטין את ריכוז הסוכר בדם. בפרמקופיאה הבריטית מופיעה ההמלצה לשימוש בצמח במקרים של אי שליטה במערכת השתן בילדים וזקנים.

    Uphof מציין שקליפת השורש של האוג הריחני היא בעלת תכונות מכווצות ומשתנות.
    משתמשים בתרופה במחלת הסוכרת ולטיפול בדליפה שמקורה מהכליות ומשלפוחית השתן.
    מומלץ להשתמש בתרופה זו במקרים של אי שליטה במתן שתן אצל ילדים וזקנים.

    פוסטר ודיוק מציינים בספרם שהאינדיאנים בצפון אמריקה השתמשו בעלים של הצמח במקרים של הצטננות ושטפי-דם. לעיסת העלים סייעה בכאבי בטן והגבירה שתינה. בנוסף, הפירות שימשו למקרים של כאבי שיניים.

    הרופאים בעבר השתמשו בעיקר בקליפת השורש העשירה בטאנינים למטרות הבאות: הרטבת לילה של ילדים וזקנים, הפרשות מהנרתיק, שלשולים, דיזנטריה, דלקת הסימפונות ודלקת גרון.

    האוג הריחני מומלץ לשימוש במקרים של אי שליטה במערכת השתן. גם בספרים נוספים לא מצאנו מידע בקשר למחקרים קליניים בצמח זה.

    תופעות לוואי: הצמח עלול לגרום לדלקת עור אצל אנשים רגישים.

    באנגליה הצמח מוגדר כ- GSL, כלומר מותר לשימוש הציבור הרחב ללא חשש לבריאות.

     

    סיכום

     

    לכל אחד מהצמחים בתערובת הצמחים המוצעת לבחינה בהצעה זו יש השפעה על מערכת השתן. ברפואת הצמחים המודרנית ישנן המלצות לגבי השימוש באבגר צהוב ובאוג ריחני לטיפול בבעיית אי- שליטה על מתן שתן, בעיקר אצל ילדים וזקנים.
    הופמן ממליץ על שילוב בין שתי התרופות כדי לקבל השפעה טובה יותר. הוא ממליץ לשלב בתערובת גם את צמח השבטובט שגם הוא מומלץ לטיפול בבעיה זו.

    מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון תערובת חדשה של צמחי מרפא שבמרכזה פרחי הצבר.
    יש לציין שעדין לא נערך מחקר מדעי מבוקר במטרה לבחון את השפעת צמחי המרפא על הבעיה הכאובה של אי שליטה במתן שתן בנשים.