הקשר בין מצבים נפשיים לסרטן

פורסם ב-עיכוב תהליכי הזדקנות

לתפיסה כי קיים קשר אפשרי בין גורמים פסיכולוגיים למחלת הסרטן, להתפתחותה ולהצלחת הטיפול ישנם מקורות עתיקים, כנראה עוד מהמאה השנייה לספירה.

גאלן מאבות הרפואה סבר אז עפ"י תצפיותיו, כי תדירות הסרטן גבוהה יותר בעקבות מצבי מלנכוליה.
הספרות הרפואית מהמאות ה- 18 וה- 19 מכילה דיווחים על הקשר בין אבחון סרטן לבין נוכחות מקדימה של מצבי מתח ומצוקה. במאה ה- 20 נערכו מספר רב של מחקרים, תוך התמקדות על ההשפעות האפשריות של מדדים כמו: אישיות, אירועי חיים, מצבי מתח ולחץ, רגשות והבעתם, תחושות כעס, תסכול ודיכאון. כמו כן נבדקה השפעתם של גורמים חברתיים כמו קבוצה או משפחה, קיום או היעדר מוטיבציה, מיצוי עצמי, אופטימיות בסיסית, משמעות, תקווה ורוח לחימה. במקביל, התפתחו גם גישות טיפוליות המביאות בחשבון את הקשר שבין הנפש לגוף כדי לנסות לנצל את הקשר לטובת תהליכי הבראה, או לעזור בשיפור איכות החיים של המטופל/ת.
הנושא קיבל תנופה חזקה בעשרות השנים האחרונות. התפקיד של תכונות האישיות, הפסיכולוגיה הפנימית, ההתנהגויות והתגובות האנושיות והקשר של כל אלה להקלת תופעות הלוואי לשיפור החיים ולהשפעות אפשריות על הופעת מחלה או הופעת הבראה הפכו לנושא טעון, מדובר ונחקר. באופן הדרגתי אך הולך וגובר נעשה ניצול כוחות הנפש אצל המטופלים בסרטן, חלק בלתי נפרד מתהליכי הטיפול בבתי החולים ובמחלקות, או ע"י המטופלים עצמם.

עד לפני כמה עשרות שנים, הדגיש המחקר המדעי-רפואי את המציאות הפיזית-ביולוגית-ביוכימית. תשומת הלב באבחון וטיפול, ופיתוח שיטות חדשות בבידוד גורמי מחלה או מעודדי הבראה, התמקדו ברמות התאים, המולקולות, הגנים, הקולטנים וכו'. ואילו דברים שאינם ניתנים למדידה (רגשות, חוויות נפשיות), או חוויות סובייקטיביות לא נחשבו לחשובים מספיק. עקב כך עקרונות כמו הרצון לחיות, תודעה, אישיות, אמונה, רגש. תחושה ומשמעות, לא נבדקו כגורמים בתהליכי מחלה או הבראה ולא נעשה בהם שימוש מיוחד ככלי טיפולי.

מערכת החיסון – המערכת העיקרית בגוף, המפקחת על שמירת הבריאות או על החזרת הבריאות, נחשבת למערכת "עצמאית בשטח" שאין לה שום קשרי גומלין משמעותיים למערך הנפש, המוח ומערכת העצבים. ואולם, במהלך עשרות השנים האחרונות הצטברו אלפי מחקרים ומידע רפואי מדעי הקושר תהליכים ביולוגיים וחיסוניים למצבי אישיות, רגש, מחשבה, אמונה ותחושה. תחום זה נקרא פסיכו-נוירו-אומונולוגיה. כל המשתמע מתחום זה לאבחון וטיפול בסרטן, נקרא פסיכו-אונקולוגיה.

בין הממצאים העיקריים של התחום:

א. מערכת החיסון ניתנת להתניה, ומכאן אינה עצמאית בשטח, אלא מחוברת למערכת המוח/עצבים.
ב. דפוסי אמונה וביטחון, מודעים ולא מודעים, משפיעים על המערך החיסוני.
ג. לחוויות הפנימיות יש השפעות חיוביות ו/או שליליות משמעותיות על כל פעולות תאי החיסון.
ד. מערכות הבראה וריפוי מחוזקות מאד ע"י תחושות קירבה, אינטימיות, אמפתיה, תמיכה וקשר חברתי.

לה-שאן (Le-shan, 2000) אומר, כי כאשר החל לחקור את הקשר שבין גורמים פסיכולוגיים והשפעתם על מחלת הסרטן מצא, כי עד שנת 1900 הקישור בין מחלת הסרטן לבין גורמים נפשיים היה מקובל בקרב החוגים הרפואיים במערב. בראשית המאה העשרים החלה השקפה זו להיעלם במהירות מספרי הלימוד ומכתבי העת המקצועיים. אולם כיום המצב שונה לחלוטין. משנת 1955 ואילך עשרות מחקרים מראים באופן ברור, כי לקורות החיים הרגשיים נודעות לעיתים קרובות השפעות מכריעות על התנגדות הגוף להתפתחות סרטן ועל האופן שבו סרטן מתפתח לאחר הופעתו. מובן שקורות החיים הרגשיים של המטופל אינן הגורם המשפיע היחיד, וגם אין להן השפעה זהה אצל כל אדם חולה סרטן, אך יש לקחת אותן בחשבון בכל מקרה ומקרה. לה-שאן מצא, כי הדבר היחיד שהופיע פעם אחר פעם באופן הברור ביותר במהלך שנות עבודתו הוא ההקשר שבו התפתח הסרטן. אצל רוב האנשים, עוד לפני שאובחנו הסימנים הראשונים לסרטן, היה אובדן של תקווה להגיע אי פעם לאורח חיים שיעניק להם סיפוק אמיתי ועמוק, סיבה לחיות, משמעות שבזכותה ישמחו לקום בבוקר וללכת לישון בלילה, חיים שיגרמו להם להביט בציפייה קדימה לקראת כל יום ולקראת העתיד (לדבר זה הוא קורא איבוד השיר האישי). לעיתים קרובות חוסר התקווה הזה מתרחש כתוצאה מאובדן הדרך בה היה האדם רגיל להתייחס אל העולם ולהביע את עצמו, וכתוצאה מחוסר היכולת שלו למצוא לדרך זו תחליף הולם.

גם סימונטון, סימונטון וקרייטון - (Simonton, Simonton & Creighton) טוענים כי קיים קשר בין מצבים נפשיים לסרטן והם פיתחו מודל נפש/גוף כדי להראות כיצד מצבים פסיכולוגיים ופיזיים פועלים יחדיו להופעת הסרטן, ולהיפך, כיצד ניתן לנצל את פעולת הגומלין שיכולה להתקיים בין נפש וגוף על מנת ליצור בריאות.

עפ"י המודל ניתן להפוך את מעגל התפתחות הסרטן. אותם נתיבים בהם עלולות הרגשות להיתרגם למצבים פיזיולוגיים, המביאים לצמיחת סרטן, יכולים להיות מנוצלים לשיקום הבריאות. המודל מתבסס על 8 שלבים:
א. השלב הראשוני לקראת החלמה הוא התערבות פסיכולוגית: חולי הסרטן צריכים לחזק את אמונותיהם ביעילות הטיפול וביכולות של הגנות גופם. הם צריכים ללמוד כיצד להתמודד בצורה יעילה יותר עם הלחצים בחייהם. חשוב במיוחד להביא לשינוי בתפיסות החולים לגבי עצמם, כדי שיאמינו שהם מסוגלים לפתור את בעיות החיים שניצבו מולם לפני שנתקפו בסרטן, או לשינוי בתפיסתם את בעיותיהם, כדי שיאמינו שהם מסוגלים להתמודד איתן ביתר יעילות.
ב. תקווה, ציפייה לבאות: כתוצאה מאמונת החולים בסיכויי החלמתם "ומהחלטתם המחודשת" לגבי הבעיות העומדות לפניהם, נוצרת גישה חיובית לחיים שיש בה ציפייה לבאות.
ג. המערכת הלימבית: ההרגשות שהתחלפו לתקווה ולציפייה לבאות נקלטות במערכת הלימבית, בדיוק כפי שנקלטו בה קודם הרגשות של חוסר תקווה וייאוש.
ד. תפקוד ההיפותלמוס: לאחר שרגשות אלו נקלטים במערכת הלימבית, נשלחים להיפותלמוס מסרים המשקפים את השינוי שחל במצב הנפשי, מצב שיש בו מעתה רצון מוגבר לחיות, וההיפותלמוס משגר הלאה לבלוטת יותרת המוח מסרים המשקפים את המצב הנפשי שהשתנה.
ה. המערכת החיסונית: ההיפותלמוס מביא עתה למהפך בדיכוי המערכת החיסונית, באופן שהגנות הגוף נרתמות מחדש למלחמה בתאים הבלתי תקינים.
ו. תפקוד בלוטת יותרת המוח/המערכת האנדוקרינית: עם קבלת המסרים מההיפותלמוס, בלוטת יותרת המוח משגרת מסרים לשאר המערכת האנדוקרינית והאיזון ההורמונלי בגוף שב לתיקנו.
ז. ירידה בכמות התאים הבלתי תקינים: עם התחדשות האיזון ההורמונלי מפסיק הגוף את הייצור ההמוני של תאים בלתי תקינים. עתה, הטיפול הרפואי או הגנותיו המשוקמות של הגוף, יצטרכו להתמודד עם כמות קטנה יותר של תאים בלתי תקינים.
ח. נסיגת הסרטן: תפקוד תקין של המערכת החיסונית והירידה בכמות התאים הבלתי תקינים, יוצרים תנאים אופטימליים לנסיגת הסרטן. טיפול רפואי או הגנות הגוף יוכלו להשמיד את התאים הבלתי תקינים שעוד נותרו.

ההיבט התיאורטי של תהליך השינוי:

המונח "שינוי" שגור בפי כולנו ומלווה אותנו כמעט בכל תחום ועניין בחיים, עד כי נראה שאין צורך להגדירו. השינויים התכופים והמהירים שמתרחשים כל העת בכל מערכות החיים של העולם המערבי, הם מאפיינים קלאסיים של העידן הפוסט מודרני שמצטיין בין היתר בחדשנות ובדינמיות רבה. בבחינת, מה שהיה אתמול חיוני וטוב לא בהכרח עונה על הדרישות הקיימות ואולי לא מספיק טוב במציאות הנוכחית. שינויים מתרחשים כל העת בכל פינה ומקום והם בעלי השפעות והשלכות רבות, הן לגבי הסביבה החברתית והן לגבי היחיד. שינויים מעצבים ומגבשים מציאות חברתית מסוימת ומאפשרים לחברות ותרבויות להתפתח ולהתקדם לעבר המחר בתקווה גדולה. הם מאפשרים לבני אדם לחלום על עתיד טוב יותר בזכות התקווה שהם מפיחים, והם הבסיס לכל סדר או מהפכה חברתית שמתרחשים.
ניתן לומר ששינויים הם ה"דלק" שמניע את החברה האנושית ומקנים לה את החיות ואת הדינמיות שבה. גם היחיד עתיד להתמודד לאורך חייו עם מספר לא מבוטל של שינויים שחודרים אל תוך חייו ומעצבים בעבורו פסיפס של מציאות מיוחדת.
זוהי מציאות שעמה הוא נאלץ להשלים (פעמים אחדות אף בניגוד לרצונו!) ולהתמודד מידי יום מחדש.
על פי ההגדרה הפורמלית, "שינוי" הוא המרת מצב אחד במצב אחר. ב"מצב" הכוונה היא לפעילויות, להתנהגויות, לרגשות, לעמדות או לסביבה הפיסית. מצב שהיה קיים בזמן נתון ואינו קיים עכשיו, או שצורתו או תוכנו אחרים משהיו, הוא מצב שחל בו שינוי. אבל לא כל המרה של מצב אחד במצב אחר נקרא "שינוי".

למעשה, קיימים ארבעה קריטריונים לשינוי:
א. המצב החדש אינו תולדה טבעית והדרגתית של חלוף הזמן.
ב. מצב זה או מצב דומה לו לא היה שכיח ושגרתי בעבר הקרוב. מן הבחינה הפסיכולוגית זו חוויה חדשה וראשונית.
ג. ההבדל בין מה שהתרחש עד מועד השינוי ובין מה שהתרחש עם השינוי הוא ניכר, משמעותי ונקלט על ידי חושי האדם.
ד. המצב החדש רלוונטי לחייו של הפרט ובעל השפעה ישירה או אפשרית עליהם והפרט יכול להגדירו כבעל משמעות.

בהקשר של שינויים חשוב לזכור ולהדגיש ש"שינוי" הוא מושג יחסי המתבסס בעיקר על תפיסתו הסובייקטיבית של היחיד. (למעט שינויים חיצוניים-אובייקטיביים), לכן, לא כל מה שיוגדר כשינוי בסיטואציה, בזמן, במקום ועל ידי פרט מסוים יוגדר ככזה גם באותם פרמטרים, בתנאים אחרים. זו אגב נקודה מעניינת שמקשה מאד על הגדרת המונח "שינוי" ומסבכת עוד יותר את ההתייחסות לשינויים, את ההתמודדות עימם ואת הטיפול בהם.
לאופן ההסתגלות לשינויים שמתחוללים כל העת ממש לנגד עינינו (גם אם חלק גדול מהם אינו ניתן לצפייה מוחשית) יש השלכות רבות על יכולת ההישרדות וההתאקלמות במסגרת המציאות החברתית הקיימת. ההישרדות תלויה במידה רבה ביכולת להתגמש לשינויים ולהתאים את המערכת לסביבה ולתמורות שחלות בה, אשר להן יש השפעה על השינויים הפנימיים שיבואו, כפי הנראה לאחר מכן. כמובן שהיכולת להסתגל ביעילות רבה יותר לשינויים מהווה יתרון חשוב מאד שמקל על ההתמודדות עם אותם שינויים. אבל יכולת זו נעוצה בגורמים רבים ושונים (אישיים-פנימיים וסביבתיים-חיצוניים).

יש מי שמתקשה בהסתגלות לשינויים מטעמים שונים, אולם, מי שמתקשה להסתגל לשינויים ולעמוד בפניהם, בסופו של דבר עלול למצוא את עצמו פגוע הרחק מאחור! ההתעלמות משינויים וחוסר הנכונות לסגל את הפעילות הפנימית למתרחש בסביבה החיצונית, הן לפעמים הרות אסון ממש ומקשות מאד בהשגת יעדים ובהתמודדות עם משברים, מצוקות ומצבי מעבר. כמו כן, הן פוגעות בתפקוד הכללי ובהתפתחות הטבעית של כל מערכת באשר היא.

להלן כמה מן המודלים התיאורטיים :

המודל הפסיכולוגי-חברתי: בפסיכולוגיה החברתית היה קורט לוין (מתוך: ווזנר י. 1993) – מראשוני החוקרים שפיתחו בשנות החמישים תיאוריה פסיכולוגית-חברתית, על פי תיאוריה זו קיימים שלושה שלבים של שינוי:
א. שלב ה"פשרה" שמתרחש כאשר קיים חוסר איזון ותיאום, מתח וערעור יסודות המערכת. בשלב זה הפרט או היחיד מגיעים להכרה בצורך לבצע שינוי. רעיון השינוי נכנס למעשה לתודעה שלהם וקיימת נכונות בדבר ביצוע של תהליך של שינוי. המתח, אגב מתעורר כאשר נוצר פער או חוסר התאמה בין התנהגות לעמדה או בין התנהגות לתפיסה.
ב. שלב ה"שינוי" שבו מתחוללים, הלכה למעשה, השינויים והתמורות בעמדות ובהתנהגות, עד שמצליחים להפחית את המתח ולהגיע לאיזון ולייצוב של המערכת.
ג. שלב ה"ייצוב" או ה"הקפאה מחדש" – שבלשונו של לוין, מהווה שלב שבו יש צורך לנקוט בפעולות שונות, כדי לקבע ולשמר את השינוי ולעשותו להוויה חדשה ויציבה של האדם, או הארגון, או כל מערכת כלשהי. בשלב זה העמדות וההתנהגויות החדשות אמורות להשתלב ברפרטואר ההתנהגויות של היחיד ולהיעשות לחלק טבעי ובלתי נפרד ממנו. שלב זה מייצב ומקבע את השינוי. לוין המשיך ופיתח את התיאוריה במה שהוא מכנה "ניתוח כוחות השדה". תיאוריה זו, אגב מתייחסת גם לתהליך ההתנגדות לשינוי כאחד ממרכיביה. על פי תיאוריה זו, בכל שינוי מעורבים כוחות התומכים בשינוי ומחזקים אותו וכוחות לשינוי החוסמים אותו. תכנית של שינוי עשויה להצליח כשהכוחות התומכים חזקים מן הכוחות המתנגדים ובכך הם מאפשרים את השינוי. מימושו של תהליך השינוי נעוץ אפוא בפעילות משולבת של חיזוק הכוחות התומכים מחד, והחלשת הכוחות המתנגדים מאידך.

המודל ההתנהגותי: המודל ההתנהגותי בניגוד למודל הפסיכולוגי-חברתי מתייחס, מעצם הגדרתו יותר למישור ההתנהגותי של השינוי ומתעלם מהמישור הקוגניטיבי ומהמישור האמוציונלי של השינוי. אחת הגישות בתורת ההתנהגותית גורסת, כי שינוי התנהגות אינו אלא פיקוח על תוצאותיה. "התנהגות" מוגדרת בהקשר זה ככל אירוע אותו מפיק האורגניזם באופן רצוני, והוא מווסת על ידי תוצאותיו כלפי האורגניזם. כל ניסיון להשפיע על התנהגות הזולת הרי הוא ניסיון לשנות את התנהגותו, וכאשר ניסיון כזה מצליח הרי אירע שינוי בהתנהגות. בלב העוסקים בשינוי התנהגותם של אחרים או בשינוי התנהגותם הם, קיימת דאגה רבה להבטיח, כי לא ההתנהגות בלבד תשתנה או תווסת, אלא אף יקרה דבר מה נוסף בתוך האדם. הנחתם היא שההתנהגות היא מחוץ לאדם וקיים דבר נוסף שהוא פנימיותו. כלומר, אין די בשינוי ה"חיצוני", אלא יש להשפיע על ה"פנימי". אין ספק שיש קשר הדוק למדי בין ה"החיצוני" לבין ה"פנימי" ושניהם משלימים זה את זה במידה רבה.
המודל ההתנהגותי שנשען באופן כללי על עקרונות הלמידה (התניה קלאסית והתניה אופרנטית) להבנת תהליך השינוי, נוטה להדגיש את חשיבותו של הקשר בין הגירוי לחוויות החיוביות כתנאי להיווצרות וקליטת השינוי.

הרבה פעמים נשאלת השאלה: מדוע אנשים ומערכות שונות מתקשים לקבל ולהתמודד עם שינויים? במיוחד מתחדדים הדברים במקרים של שינויים, שעל פי כל אמת מידה אובייקטיבית נחשבים לחיוביים ולמועילים. האמת היא שקיימות הרבה מאד סיבות והסברים לשאלה הזו.
1. ראשית, הרבה מאתנו לא ששים לבצע או להתמודד עם שינויים אחדים במהלך חיינו. לרבים מאתנו נוח המצב כפי שהוא. מכיוון שבמצב כזה נדרשים מאתנו להקדיש פחות מאמצים (כוח רצון, תכנון וכו') ומשאבים (זמן, כסף וכו'), על מנת להתאים את עצמנו לשינויים המהירים והחדשים שעומדים בפתח. לכן קל ונוח לנו יותר לנהל את שגרת חיינו. זה נובע כמובן מהרגלים שצברנו במשך השנים, לפיכם אנו נוטים לחזור על התנהגויות ופעילויות שביצענו בעבר באופן קבוע. אולפורט (מתוך: פוקס ש. 1998)
דיבר על "אוטונומיה פונקציונלית", לפיה פעולות והתנהגויות שכוונו בעבר למטרה או למטרות מוגדרות נהפכות לתגובות אוטונומיות שמופעלות כעניין שבשגרה, והן באות לידי ביטוי גם כאשר הן מפסיקות למלא אחר הפונקציה הראשונית שלשמה הן נוצרו.
2. השינוי נתפס לא פעם כדבר מאיים ומפחיד שעלול לפגוע בביטחונם האישי של אנשים ומערכות, וכמו כן לסכן את סביבתם הקרובה עד כדי סכנה קיומית. הפחד נובע גם מהעובדה שהשינוי עלול לפגוע באינטרסים וביעדים של אותם אנשים ומערכות, ולייצר תלות רבה שלהם בסביבה החיצונית על הכוחות הפועלים בה. ההנחה המקובלת היא שמאחורי השינוי המסוים פועלים כוחות דומיננטיים, אינטרסנטים וחזקים המעונינים להשיג את מטרותיהם ואת יעדיהם הצרים באמצעים לא כשרים ומתוך כוונת זדון. זאת על מנת לקבע ולעצב סוג מסוים של סטטוס קוו שיעניק להם יציבות והמשכיות. הפרדוקס הוא בכך שהיציבות וההמשכיות מושגים דווקא באמצעות החדרת שינויים וחידושים, שבסופו של דבר אמורים לגבש איזשהו סטטוס קוו שישרת את אותם כוחות בעתיד.
3. שינויים מפעילים בהרבה מקרים מכבשי לחצים גלויים וסמויים על בני אדם ומערכות. ישנן לא מעט סיטואציות שבהן השינויים "לובשים" מעטה של מסתורין וערפל כבד מפני הלא נודע. מכאן, שחוסר הוודאות שקיים לגבי שינויים אחדים והקושי לנבא את תוצאותיהם העתידיות, עלולים לגרום לתחושות קשות של תסכול וחרדה בנוסף לפחדים מפני הבאות. יתרה מכך, חוסר הוודאות מייצר באופן טבעי, ביחיד ובארגון את ההרגשה של העדר שליטה על מהלך חייהם ועל היכולת שלהם לשלוט על קצב, אופי, שכיחות ועוצמת השינויים. לפיכך, היחיד עלול לפתח תחושות קשות של מרירות, תסכול, ייאוש, דיכאון, כעס וחוסר אונים.
4. השינויים טומנים בחובם בהרבה מקרים סיכונים ואפשרויות לכישלונות ולהפסדים שמרתיעים, במידה רבה את פעולתם של אלה המעונינים בשינוי, שלהם או של הסביבה.
5. לא בכל מקום קיימת בשלות אישית, חברתית או ארגונית לקלוט שינויים.
6. בני אדם וארגונים שונים מתקשים לעיתים להסתגל לשינויים מסוימים, בעיקר לשינויים משמעותיים בפרק זמן קצר, שכוללים נקודות מפנה בחיים ומצבי מצוקה ומשבר. מבחינת היחיד, אפשר להביא לדוגמא: נישואין, הגירה לארץ חדשה, מווה במשפחה, התמודדות עם מחלה כרונית וכו'. במקרים הללו מתקשים בני האדם להתמודד ולהסתגל לעומס הפסיכולוגי שיוצרים אותם שינויים. העומס הפסיכולוגי עלול לערער את המערכת הפיסיולוגית של האדם ולגרום לו להיות חשוף יותר מאחרים למחלות שונות.

לגילויי התמיכה בשינוי ישנן הרבה מאד סיבות, כאשר הסיבה הרלוונטית ביותר לשינוי כתוצאה ממחלת הסרטן נובעת מהעובדה שהדחף לשינוי מאד יעיל הרבה פעמים במצבים של משבר, מצוקה, טראומה, חוסר אונים, אי וודאות, העדר שליטה או מבוי סתום. כל המקרים הללו ומקרים נוספים מחייבים את היחיד או את הארגון למצוא פתרון מסוים (ולו פתרון חלקי וזמני!) למען שיפור איכות חייהם ותפקודם. הפתרון יהיה ככל שיהיה, מתבטא בסוג מסוים של שינוי.
השינויים הם חלק בלתי נפרד מחיינו. רבים ומגוונים הם השינויים בעולם הדינמי שבו אנו חיים ומסגרות השינוי שהאדם מתמודד עמן פועלות אף הן בהתאם לדינמיקה המיוחדת הזו.

נציין ארבעה סוגים של שינויים:
1. שינויים חיצוניים שמחייבים את הפרט לשינויים פנימיים: אלה הם שינויים חיצוניים כפויים שמתרחשים בסביבת היחיד כגון: שינויים פוליטיים, שינויים מדעיים, שינויים חברתיים, שינויים טכנולוגיים ועוד. במקרה כזה, היחיד מחויב שלא ברצונו, לבצע שינויים פנימיים אחדים על מנת להתמודד טוב יותר עם השינויים שהוא חשוף אליהם ואין לו שליטה של ממש על מהלכם.
2. שינויים אישיים פנימיים: אלה הם שינויים המכוונים וממוקדים ישירות ביחיד, כמו שינויים שמכוונים כלי מדיה שונים באמצעות פרסומות ואמצעי שכנוע אחרים, שינויים במסגרות העבודה וכיוצא בזה. בכל המקרים הללו, מתרחש תהליך שבמסגרתו מנסים להביא לשינויים פנימיים ביחיד על ידי שינוי מחשבותיו, התנהגותו, תפיסותיו, עמדותיו, אמונתו, רגשותיו וכולי. שינויים פנימיים נובעים גם מתהליכי טיפול, חינוך, השפעה או מאינטראקציה ושילוב של גורמים שונים שחברו יחדיו וקשה לאמוד את השפעותיהם באופן מדויק.
3. שינויים טבעיים או מתוכננים בסביבה הקרובה לפרט: אלה הם שינויים אישיים המכונים גם "מעברים" הנובעים מהתפתחות טבעית שלא תמיד נשלטת. למשל, מעבר למקום עבודה או מגורים חדש, שינוי סטטוס, הגירה למדינה חדשה, תמורות במצב הבריאותי, (מחלה, פטירה), שינויים במסגרת העבודה, (פיטורין, פרישה), שינויים בתנאי חיים (קבלת ירושה, התרוששות) וכו'.
4. שינויים ממעלה ראשונה ושנייה:
שינויים ממעלה ראשונה מתרחשים במסגרת יחסית מצומצמת של הערכים, הנורמות והמוסכמות המקובלות ללא שום פריצת דרך משמעותית. השינויים הללו שמתקיימים במסגרת מערכת סגורה וקבועה הם שינויים פנימיים שוטפים ושגרתיים למדי. בד"כ השינויים ממעלה ראשונה אינם מעוררים התנגדות, אדרבא, הם מחזקים את המהות הפנימית של היחיד או המערכת. יתרה מכך, הרבה פעמים שינויים ממעלה ראשונה לא נתפסים כשינויים ממשיים.
השינוי נעוץ במהותו ברצון אמיתי וכנה ששואב את כוחו מבפנים באופן טבעי, תוך אמונה חזקה בו ובחיוניותו להמשך הקיום ולפתרון הבעיה. במילים אחרות, השינוי צריך להיות אמיתי וטבעי, יחד עם זאת, לשינויים הללו יש השפעה רבה בקרב בני אדם והם מסוגלים להחריף ולהתרחב מעבר למסגרת ההשפעה המצומצמת שלהם שהייתה להם בתחילה.
שינויים ממעלה שנייה מתרחשים בהקשר לשינויים במרכיבי יסוד, בגרעין המהותי ובמסגרות חשיבתיות ותפיסתיות. לשינויים ממעלה שנייה יש משמעות רבה יותר, מכיוון שהם מערערים על יסודות המערכת. כלומר, הם מטילים ספק ומעמידים במבחן את כל אותן תפיסות, הנחות יסוד, אמונות ומסגרות חשיבה מקובלות של יחידים או של מערכות ארגוניות אחרות. גם הערכים והנורמות מוטלים בספק ונפערים בהם סדקים.
השינויים הללו מסוגלים לשנות את המערכת כולה באופן מקיף. בבחינת, מה שהיה לפני, הוא לא בהכרח מה שיהיה אחרי! מכאן, שלא בהכרח קיימת המשכיות ברורה או רצף עקיב, ברור והגיוני בין מה שהיה לפני השוני לבין מה שיהיה אחריו, וזו למעשה פריצת הדרך שגורמים שינויים מן הסוג הזה.
כאמור יש לנו הבחנה בין היתר, בין שינויים חיצוניים לבין שינויים פנימיים. השינויים הפנימיים שחלים נובעים לא פעם כתוצאה מהשינויים החיצוניים (גורמים אובייקטיביים-פיזיים, סביבה, מדיניות, ערכים, תרבות וכו') הכפויים בדרך כלל.

השינויים הפנימיים הם רבים ומתבטאים בשלושה מישורים חשובים:
1. מישור קוגניטיבי: ישנם שינויים בתפיסות, באמונות, בדעות, במחשבות, בתהליכי החשיבה, בשיפוטים ובהערכות של האדם.
2. מישור אמוציונלי: ישנם שינויים ברגשות, בתחושות, בהערכות (חיוביות או שליליות) ובמצבי הרוח של האדם.
3. מישור התנהגותי: ישנם שינויים בתגובות ובמעשים של האדם.
למרות ששלושת המישורים הללו הם נפרדים, יש ביניהם זיקה הדוקה ולעיתים אחד המישורים משפיע או מושפע ממישור או ממישורים אחרים. יחד עם זאת, המישורים יכולים לעמוד לא פעם בסתירה אחד לשני. בסיכומו של דבר, סביר מאד להניח ששינוי במישור אחד יגרור אחריו גם שינוי במישור או במישורים נוספים.משהחל תהליך השינוי, ולו הקטן ביותר, נחוצים עוד שינויים זעירים, שעשויים או עלולים להביא לשינויים רבי משמעות יותר בהתאם ליכולתו, אפשרויותיו ואופיו של האדם.
תהליך השינוי הוא תהליך מאד דינמי שמוליך אחריו שינוי או שינויים נוספים בעקבות משבר חדש שנוצר עקב התמסדות השינוי. שהרי מעצם הגדרתו, ה"שינוי" הוא מונח מאד טעון שמשדר אנרגיות, חיות, מרץ ותנועה. לפעמים השינוי או השינויים שבאים לאחר תהליך השינוי הראשוני (אם כי גם תהליך השינוי הראשוני הוא תוצר של שינוי או שינויים שבאו לפניו) הם חזקים ומשמעותיים יותר ועשויים (או עלולים!) לחדור לתחומי עניין נוספים ולאו דווקא להצטמצם לתחומי עניין ספציפיים. באופן כללי, ניתן לומר ששינויים מתאפיינים ביכולת ההתפרסות וההשפעה שלהם על מספר תחומי עניין קרובים, ללא התמקדות יתרה בתחום ספציפי ויחיד, גם אם תהליך השינוי הראשוני כוון מלכתחילה לעבר יעד מסוים ויחיד. תהליך השינוי שמתרחש על פני פרק זמן מסוים (תלוי בסיטואציה ובסוג השינוי) הוא גמיש ולעיתים הוא בעל השלכות מרחיבות לכת לטווח הארוך.
הדינמיות שמאפיינת אותו מייצרת את הבנייתם של שינויים נוספים שהם עצמם, בדרך כלל, תוצרים ישירים שלו. עקרון חשוב נוסף בתהליך השינוי הוא ההפתעה. על פי לואיז (מתוך: ואצלאוויק פ. ויקלנד ג. פיש ר, 1998) הפתעות קיימות גם כאשר עוסקים בשינויים מתוכננים ושיטתיים והן מתגברות בדרך כלל בתהליכים של כינויים מורכבים שקשה מאד לחזות את תוצאותיהם. האם כל מה שתכננו אכן יתגשם? או שמא יתכנו דברים ואירועים נוספים שלא תכננו מראש והם פשוט יפתיעו אותנו מבלי שתהיה לנו יכולת ממשית לצפות אותם מראש ולהתכונן אליהם. נראה שאנשים פוחדים משינויים דווקא בשל עקרון ההפתעה שעומד מאחוריהם. עקרון ההפתעה שהוא מרכיב אופייני לשינוי הוא אכן אחת הסיבות לכך שאנשים ומערכות שונות נמנעים מלבצע תמורות ומתנגדים לשינוי.

הסרטן כמצב דחק:
מאורעות חיים המוגדרים כמצבי דחק מקבלים משמעויות שונות ויש להם השפעות שונות על האדם. ניתן להתייחס להימצאות של מחלה קשה, אובדן ומוות, כאירועים בעלי גורמי דחק שלהם השפעות לטווח קצר וארוך. רמת המצוקה שאדם חש הינה ביטוי של הקשר בין האדם לבין הסביבה המוערכת על ידו כמכבידה על משאביו, מסכנת את איזונו ומגייסת שיטות מגוונות של התמודדות והסתגלות. ההסתגלות מוגדרת באופנים רבים כמו איכות תפקוד, מצב רוח או שביעות רצון במערכת היחסים הבין אישיים.
ישנם מספר מאפיינים למצב משברי: הלם רגשי, הכרח לשנות הרגלים ולנקוט עמדה מיידית, עימות עם מצב חדש ומפחיד, ירידה ביכולת החשיבה והריכוז וביכולת להטמיע מידע חדש, תחושת "אין מוצא" ואובדן יכולת או צפייה לעתיד.
המחלה מהווה איום על מצבו הפיזי של האדם. בנוסף היא מהווה איום גם על תפיסתו העצמית, מערכת האמונות והערכים שלו, תפקודו בתחום המקצועי והחברתי וכן על איזונו הרגשי.
כהן ולזרוס (Cohen & Lazarus) סיווגו את האיומים שחווה הפרט החולה:
1) איום ישיר על הקיום ופחדים ממוות.
2) איום על שלמות הגוף הנובע מהמחלה, מהבדיקות והטיפולים: שינויים פיזיים, סימפטומים של המחלה כמו: כאבים וחוסר נוחות.
3) איום על התפיסה העצמית של הפרט ותכניותיו לעתיד:
א) הצורך לשנות את הדימוי העצמי.
ב) איום על מימוש מטרות החיים.
ג) אובדן העצמאות והשליטה.
4) איום על האיזון הרגשי – רגשות חרדה וכעס.
5) איום על התפקידים החברתיים:
א) התרחקות זמנית משפחה וחברים.
ב) ירידה בתפקוד בעבודה.
ג) פגיעה בבילוי שעות הפנאי.
6) איום הנובע מהצורך להסתגל לסביבה חברתית ופיסית חדשה.

מחלה כרונית או טרמינלית היא איום על החיים ובשל כך מהווה מצב דחק. מצב דחק זה עשוי לפגוע במערכת הפיסיולוגית, הרגשית והחברתית של האדם. התגובות האופייניות הרגשיות הראשונות הנן הלם והכחשה. אח"כ נוטים להופיע סימפטומים של עצבות, כעס ואשמה ותחושה של חוסר אונים ואובדן שליטה. ההסתגלות לאספקטים הפיזיים והחברתיים של הסביבה הרפואית היא גורם דחק מרכזי. החולה נמצא בסביבה לא מוכרת והוא נוטה להעביר את האחריות לקבלת ההחלטות לאחרים כמו בני משפחה, חברים ו/או אנשי מקצוע. השהייה בביה"ח יכולה להביא לירידה בעצמיות ולהחריף את תחושת אובדן השליטה.

מחלת הסרטן גורמת לחולה ולמשפחתו להימצא באחד המצבים הרגשיים הקשים ביותר במהלך חיי האדם. הסרטן הוא מחלה מנכרת: מחלה זו מעוררת פחדים אצל קרובי משפחה וחברים, אחדים מהם אינם יודעים כיצד להגיב ואיך לפעול. עקב כך גוברת אצל החולה תחושת אי הנוחות והניכור. עבור כמה מן החברים והקרובים הופך המצב לקשה מנשוא מבחינה רגשית והם נוטים בהדרגה להתרחק מהחולה. כל זה גורם לכך שהחולה מרגיש לא רק מנוכר, אלא אף מבודד. בנוסף, החולים צריכים להתמודד עם הפחדים שלהם עצמם.
מחלה הסרטן מהווה מצב דחק לחולים בה. היא מאיימת על החיים, על שלמות הגוף, התפיסה העצמית, האיזון הרגשי והיכולת למלא תפקידים משפחתיים וחברתיים.

לזרוס (Lazarus & Folkman, 1984) מגדיר מצב דחק כמערכת יחסים בין הפרט והסביבה, הנתפסת על ידו כדורשת משאבים שאינם ברשותו והמסכנת את רווחתו.
מצב הדחק דורש התאמה של הפרט לשינוי שחל בסביבתו וזו מתבצעת בתהליך ההתמודדות.
מחלת הסרטן היא אולטימטום לשינוי מעמיק. אלה המחליטים לקחת את גורלם בידיהם ונושאים באחריות למצבם, מודעים לעובדה שלאורח החיים שניהלו היה בוודאי תפקיד חשוב בהתפרצות המחלה, ולכך ששינוי באורח חייהם עשוי להשיב להם את בריאותם.
תהליך ההתמודדות הפסיכולוגי עם מצב הדחק תלוי בהערכה של מצב הדחק ע"י הפרט:
הערכה ראשונית – אירוע חיובי/נייטרלי/שלילי ואז הערכה משתנה.

ניתן להבחין בין שני סוגי התמודדות:
1. פתרון בעיות – ביצוע פעולות התורמות לפתרון המצב שיצר את הדחק.
2. התמודדות המרוכזת ברגשות מאמצים שמטרתם להפחית את התוצאות הרגשיות השליליות שיצר אירוע הדחק אצל האדם.

סימניה הראשונים של מחלת הסרטן הם בדר"כ בעלי אופי תמים ובלתי מאיים הנחווים כאירוע שגרתי. ככל שחולף הזמן וסימפטומים אלו אינם נעלמים, אותות של חרדה ומצוקה עולים. חרדה זו גוברת לנוכח היעדר אינפורמציה מספקת לגבי מקור הסימפטום. האבחון הינו השלב הקשה ביותר במחלה. החולה מתעמת עם עובדות חד משמעיות שיש לו מחלה המאיימת על חייו. למרבית החולים חוויה זו כה טראומטית שהם כלל אינם קולטים את המידע הראשוני. במקביל, המציאות מכתיבה צורך בהתחלת טיפולים אינטנסיביים.
הטיפולים מטבעם הם בעלי השלכות קשות לחיי החולה המיידיים ולטווח הרחוק. הקושי מתעצם לנוכח העובדה שהטיפולים האישיים אינם מבטיחים הצלחה ולא ניתן לצפות את תוצאות הלוואי שלהם.

התמודדות עם המחלה:

סימונטון, סימונטון וקרייטון (Simonton, Simonton & Creighton) טוענים כי קיימים ארבעה שלבים פסיכולוגיים המופיעים בדרך לקראת החלמה:
1. אחרי שמאבחנים לאדם מחלה המסכנת את חייו, הוא רוכש לו פרספקטיבה חדשה לגבי בעיותיו. רבים מהכללים שלפיהם חי החולה עד אז נראים לו לפתע קטנוניים וחסרי משמעות לנוכח המוות. האיום מקנה לו למעשה רשות לנהוג באופן שלא היה מתיר לעצמו לפני כן. עכשיו אפשר לבטא כעס ואיבה שהיו עצורים עד כה, מעתה מותרת התנהגות תקיפה.
2. האדם מחליט לשנות את התנהגותו, להיות אדם מסוג אחר. היות שבד"כ מחלה משנה את הכללים, יש לפתע אופציות, בעקבות שינוי ההתנהגות מתגלים סימנים לכך שקונפליקטים חסרי פתרון לכאורה יכולים להיפתר. האדם מתחיל להיווכח שיש בידו לפתור בעיות או להתמודד איתן. הוא גם מגלה שהחיים לא באו לקיצם עקב הפרת הכללים הישנים, וכי שינויי התנהגות לא גרמו לאובדן זהות. כתוצאה מזה גדל חופש הפעולה שלו, וגדלים המשאבים שבעזרתם אפשר לחיות. השתחררות רגשות שדוכאו מביאה על פי רוב להפגת הדיכאון ולעליית הזמינות של אנרגיה נפשית. על סמך ההתנסויות חדשות אלה האדם מחליט להיות אדם מסוג אחר. המחלה משמשת כמתן רשות להשתנות.
3. תהליכים פיזיים בגוף מגיבים על הרגשת התקווה ורצון החיים המחודש ויחד עם המצב הנפשי החדש נוצר מעגל של התחזקות. התקווה המחודשת והרצון לחיות מחוללים תהליכים פיזיים שמביאים לשיפור הבריאות. היות והנפש, הגוף והרגשות פועלים בתור מערכת שינויים במצב הפסיכולוגי מביאים לידי שינויים במצב הפיזי. זהו מעגל רצוף ומתמשך, שבו השתפרות במצב הפיזי גוררת תקוות חיים מחודשת, והתחדשות התקווה גוררת השתפרות נוספת במצב הפיזי. במרבית המקרים רצוף תהליך זה עליות ומורדות. יש חולים המתאוששים יפה פיזית עד שבריאותם הפיזית המחודשת מביאה אותם פנים אל פנים עם אחד מנושאי הקונפליקט הפסיכולוגי בחייהם.
4. החולה שהחלים "בריא יותר מבריא". חולים שהחלימו מהתקפי מחלות נפשיות, מתוארים כאנשים שלעיתים הם "בריאים יותר מבריאים" כלומר, מצב הבריאות הנפשית אליו חזרו עולה למעשה על מה שנחשב בעיניהם "בריא" לפני שחלו. דבר זה נכון במידה רבה גם לגבי חולים שנטלו חלק פעיל בהבראתם ממחלת הסרטן. החוסן הפסיכולוגי, התפיסה החיובית שיש להם לגבי עצמם, הרגשה שהם שולטים בחייהם, כל אלה מציגים בבירור רמה טובה יותר של התפתחות פסיכולוגית. חולים רבים שנטלו חלק פעיל בהחלמתם נוקטים כלפי החיים עמדה שחל בה שינוי חיובי, הם צופים שהעניינים יתנהלו כשורה וחדלים להיות קורבנות.

גם ויסמן (Weisman, 1979) מתאר מודל בן 4 שלבים:
1) שלב האבחנה – הסכנה הקיומית. בשלב זה האדם נע בין חיפוש עזרה רפואית לבין הכחשה של המצב.
2) שלב מהלך הטיפול. קיימת התמודדות עם השלכות המחלה, והחולה מנסה להסתגל למצב החדש.
3) שלב התגובה לטיפול. חלה הידרדרות במצבו הפיזי של החולה בגלל הישנות המחלה ולכן קיימת השפעה על מצבו הנפשי. יש לפעמים רגשות כעס וחוסר אמון כלפי המערכת הרפואית.
4) שלב סופני של המחלה. יש הידרדרות מואצת ומתחיל תהליך גסיסה, יש רגשות דיכאון וכעס וכן בדידות עקב הקושי של הסביבה להתמודד עם מצב זה.

לזרוס (Lazarus & Folkman, 1984) בדומה לויסמן רואה את ההתמודדות כתהליך אחד. האנשים שהתמודדותם עם מחלת הסרטן טובה יותר נמצאו כגמישים וכפועלים עפ"י מערך פנימי שמתורגם לכיוונים חיוביים שהם:
א) הימנעות/הכחשה.
ב) עימות עם המציאות ונקיטת פעולות מתאימות.
ג) התמקדות בפתרונות.
ד) העלאת חלופות תמידיות.
ה) קיום תקשורת פתוחה עם אנשים משמעותיים.
ו) חיפוש עזרה בונה.
ז) נכונות לקבל עזרה.
ח) ניסיון לשמור על מורל גבוה, אמון ביכולת האישית וכו'.
מתמודדים לא יעילים חשים חוסר אונים וכישלון, מורל נמוך ופסימיות, נוקטים בגישה פסיבית, נמנעים מעזרה וכו'.

מייגס ומנדלסון (Mages & Mendelson) מפרטים את המשימות שבהתמודדות יעילה: בשלב גילוי הסימפטומים הפרט צריך להעריך את משמעות הגילוי ולהתחיל בטיפול מתאים. התהליך כולל מחשבות והיסוסים רבים.
בשלב קבלת הטיפול צריך להכיר ולהתמודד עם המציאות של מחלת הסרטן, לשלוט בתגובות הרגשיות ולהתמיד בביצוע תפקידי היומיום תוך שילוב התמודדות עם המחלה, כשהמחלה מתקדמת צריך לחיות עם חוסר האונים והתלות. במידה ויש נסיגה במחלה והחלמה, לשם המשכיות החיים החולה צריך להגיע לאיזון מחודש עם הסביבה החברתית.
בשלב סופני כשקיימת וודאות גבוהה שהמוות קרוב, החולה צריך להתכונן לפרידה מהמשפחה, מחברים וכו'.

משאבים להתמודדות:
1) משאבים אישיים-פסיכולוגיים: תחושת קוהרנטיות.
אנטונובסקי (Antonovxky) טבע את המושג "תחושת קוהרנטיות" אשר מתייחסת לתכונות האישיות העומדות ביסוד ההתמודדות של האדם בחיי היום יום, כמו גם במצבי לחץ קשים. תכונות אלו הינן משאבים אישיים הכוללים מאפיינים קוגניטיביים ורגשיים. תחושת הקוהרנטיות הינה תפיסה גלובלית אשר מבטאת את המידה שבה יש לפרט תחושה דינמית ומתמשכת של ביטחון, שסביבתו הפנימית והחיצונית ניתנות לניבוי, ויש הסתברות גבוהה שהדברים יסתדרו כפי שניתן לצפות. זוהי תפיסה בעלת מרכיבים קוגניטיביים ורגשיים. תחושת הקוהרנטיות אינה מתייחסת לסיטואציה מסוימת או לשטח מסוים של החיים, לזמן מסוים או ללחץ מסוים. זהו אלמנט מכריע במבנה האישיות הבסיסית של הפרט. במהלך השנים, אנשים מפתחים דרך מוכללת כדי להתבונן על עולמם, דרך שבה הם תופסים ושופטים גירויים שמשפיעים עליהם.
לפי אנטונובסקי אנשים נוטים לבחור בהתנסויות וסיטואציות אשר מחקות את הרמה של תחושת הקוהרנטיות שלהם, מאחר שישנה נטייה לשמור על יציבות, קביעות והכללה של אותה רמה בה תכונה זו מצויה. קיומה של תחושה זו ברמה גבוהה מוביל לתפיסת הסביבה כניתנת לניבוי וכמובנת. לתכונה זו 3 מרכיבים:
א) תפיסה שהדברים מובנים.
ב) תפיסה שהדברים ניתנים לשליטה ולניהול.
ג) תפיסה שהדברים בעלי משמעות.
מחקרים הראו כי קיים קשר שלילי בין תחושת קוהרנטיות גבוהה לבין מצוקה רגשית, חרדה והפרעות בבריאות הנפשית והגופנית.
2) משאבים חברתיים: תמיכה חברתית
תמיכה חברתית של משפחה – מתייחסת למערכות התמיכה החיצוניות, מחוץ למערכת המשפחתית, המצויות ברשתות החברתיות ובקהילות אליהן משתייכת המשפחה. רשתות תמיכה חברתיות יכולות להיות פורמליות כצוות ביה"ח, שירותי רווחה וכו', ובלתי פורמליות כמשפחה מורחבת, חברים, שכנים, קבוצות תמיכה וכו'.
לא פעם שינויים אלה אינם קלים לביצוע וכאן נכנס לתמונה האדם התומך והמסייע, הממלא תפקיד חשוב מאין כמוהו. חולה הסרטן נזקק לעזרה בשלושה מישורים בסיסיים:
א) עזרה גופנית.
ב) תמיכה רגשית.
ג) תמיכה רוחנית.

מצבי לחץ והקשיים הנלווים יוצרים מציאות משפחתית המצריכה תגובה והתארגנות. לחץ הנתפס ע"י המשפחה כגורם לתחושות בלתי נעימות ובלתי רצויות, כאשר חוסר האיזון בין התביעות ליכולות נתפס ומורגש כבלתי נעים, הופך למצב מצוקה (distress). לחץ משפחתי מוגדר כהפרעה או פגיעה במצב היציב של המשפחה.
ההתמודדות עם המחלה: מרגע שקיים החשד ועוברים תהליכי אבחון, חיי המשפחה מופרעים. נוצר מצב חדש ובלתי מובן הדורש מילוי תפקידים, החלטות ומשימות שאיש מבני המשפחה לא התנסה בהם בעבר ואין להם הכלים והיכולת להתמודד איתם.

לדעת מוס (Moss, 1977) משפחה מסוגלת לספק את צרכיה הפנימיים בעת משבר קצר מועד, בכוחות עצמה בעזרת המשאבים המשפחתיים העומדים לרשותה. לאורך זמן ממושך, כמו במצב חולי ממושך או כרוני, עשויה המשפחה להזדקק לעזרה רחבה ומורכבת שמעבר ליכולתה. במצבים אלו נעזרת המשפחה ברשתות החברתיות.
תפיסת המשפחה את האירוע נובעת מחומרת האירוע ומעוצמתו, שהגדרתו הן פועל יוצא מהסביבה החברתית והתרבותית בה חיה המשפחה ובחוויות הקודמות שהיא חוותה. כלומר, המשמעות הינה סובייקטיבית ותפיסת המצב בצורה פסימית, אופטימית או ראייתו כהזדמנות אתגרית, הינה אחד המרכיבים המרכזיים שיטוו את דרך התמודדות המשפחה.

אנטונובסקי (Antonovsky, 1979) ראה בהסתגלות המשפחה תוצאה של יכולת שימור וחיזוק השלמות המשפחתית תוך שימור עצמאות ותחושת השליטה. יש משפחות שלמרות הערכת המצב הקשה, גישתן החיובית לחיים תובל אותן להתייחס למציאות גם במונחים של אתגר. במצב כזה המשפחה תהייה מסוגלת לחיות עם תקווה ותחושת שליטה.
מנגד, משפחות שסובלות מפער משמעותי בין הדרישות שמציבה המחלה לבין המשאבים העומדים לרשותה, ואשר גישתן לחיים פסימית, עלולות לחוות תחושה עמוקה של חוסר אונים.
למרות שהפונקציה המסורתית של המשפחה כוללת את ההגנה על חבריה הזקנים והחולים, קיימת שונות גדולה ביכולת של משפחות להצליח במטרה זו. בעולם שבו המשפחה הגרעינית מאוימת, שבו מצופה מילדים שיחיו בנפרד מהוריהם החל מגיל הבגרות המוקדמת, התערער המבנה התמיכתי לזקן ולחולה. למרות שרוב המשפחות מסוגלות לטפל בנטל של מחלה כרונית אצל חבר משפחה, יש משפחות שאצלן משימה זו קשה ולעיתים בלתי אפשרית.
לעיתים קרובות מקרבת המחלה את בני המשפחה זה לזה, אך מצד שני לפעמים יש אפקטים שליליים, לפעמים קיים כעס מודע ו/או בלתי מודע של המשפחה כלפי החולה על כך שהוא זונח אותם, משתנה, מוריד את הרמה הכלכלית, או מושך יותר תשומת לב.

פרסונס (Parsons, 1952) ציין כי בחברה המודרנית קיים עומס רגשי עצום על המשפחה הגרעינית ואילו בולמי הזעזועים חלשים. לכן, המפגש עם המחלה עלול לגרום מתח וקושי בתוך המשפחה. אבחון מחלת הסרטן מפגיש את הפרט עם שאלות קשות – האם ימשיך למלא תפקידים שמילא עד כה, מגבלות וכו'. המחלה פוגעת בערכים בסיסיים של החברה שלנו, היא פוגעת בעצמאות ובהישגיות, מבטאת סטייה מהשגרה ומהנורמה.
ההתמודדות עם מחלת הסרטן תלויה במשתנים הקשורים בפרט החולה, במשפחה, בסביבה בה הוא חי ובמערכת הרפואית. היא מערבת רגשות, אמונות, עמדות, כוחות וחולשות.
לעיתים סרטן מקרב בני משפחה אך במקרים אחרים הוא עלול לפגוע קשה בבריאות הנפשית וביחס התפקידים המבוססים על היחסים במשפחה. כאשר מחלה מתמשכת או הופכת להיות כרונית, ממד הזמן הופך למרכזי ומשמעותי, המשפחה וכל אחד מחבריה עומד לפני האתגר הבלתי פוסק של התמקדות בו זמנית בהווה ובעתיד: מצד אחד שליטה על מילוי משימות יומיומיות ומצד שני ציפייה לנוכח המורכבות ואי הוודאות של מהלך המחלה בעתיד.
ממד הזמן בחיי המשפחה קשור במעגל חיי המשפחה.
קיימים מספר שלבים ומצבים בחיי המשפחה, כגון: היווצרות התא המשפחתי, יצירת הזוגיות משפחה עם ילדים צעירים/בוגרים, משפחה שילדיה עזבו כבר ומשפחה מזדקנת. לכל שלב במעגל חיי המשפחה מספר מאפיינים נורמטיביים הקשורים בצמיחת חברי המשפחה, אך כאשר מופיעה מחלת הסרטן בשלבים השונים במשפחה, אז צצים קשיי התמודדות.

כיצד המשפחה מושפעת:
1) שלב היווצרות התא המשפחתי/הזוגיות: הזוג ה"טרי" מנסה לבנות מערכת של התאמה הדדית, לומדים הכל על בן הזוג ופועלים להשקעה בזוגיות. כאשר מופיעה פה מחלה, היא עניין זר ובלתי צפוי לחלוטין שמנוגד לציפיות בני הזוג. המחלה יכולה להשפיע פה במספר כיווני פעולה:
א) להמשיך בבניית הזוגיות תוך התעלמות/התכחשות למחלה.
ב) לעצור את הבנייה הזוגית המשותפת ולהקדיש זמן ומשאבים להתמודדות עם המחלה.
ג) שילוב –המשך ועצירה לסירוגין לפי חומרת המחלה.
ד) חזרות בלתי פוסקות של בני הזוג לבין ההורים לצורך סיוע בהתמודדות.
ה) לפרק את הזוגיות עקב המחלה.
2) משפחה שילדיה צעירים: המשפחה עסוקה בעיקר בגידול הילדים. כשאחד מבני הזוג חולה בסרטן הוא עלול להפוך ל"ילד" במשפחה. כלומר, המחלה "תוקעת" זמנית את התפתחות המשפחה ואינה מאפשרת מעבר והתפתחות תקינים לשלב הבא במעגל חיי המשפחה. הילדים הצעירים עלולים להיפגע נפשית עקב "היעדרות" ההורה.
3) משפחה עם ילדים בוגרים: המשפחה עסוקה בהגמשת גבולות כדי לאפשר למתבגרים עצמאות רבה יותר. כשאחד ההורים חולה נוצרים בלבול והיעדר מיקוד ברור כלפי המשימות המשפחתיות האופייניות לשלב זה.
4) משפחה שילדיה עזבו/עוזבים את התא המשפחתי: ההורים נשארים לבד וחוזרים להיות "זוג" כאשר מתווספת המחלה. בשלב זה עלול להופיע רגש אשם חריף של ההורים כלפי הדור הצעיר המטפל בהם, בתקופה שבה הדור הצעיר נמצא במעמד לחיים עצמאיים ובוגרים.
5) משפחה מבוגרת: בשלב זה מושם דגש רב על התפקוד היומיומי ועל הבריאות. מחלה בשלב זה יש מצד אחד נחמה שהיא הגיעה בגיל מבוגר, אך מצד שני כבר אין את הכוחות הגופניים והנפשיים להתמודד.

ציפיות בקשר לסרטן והשפעתן על ההחלמה:
כל אחד מאתנו התנסה בזמן זה או אחר במה שמכונה נבואות המגשימות את עצמן. כלומר, היות שאנו מצפים שמשהו יקרה אנו נוהגים באופן המגביר את הסבירות להתממשות ציפייה זו. אם למשל חולה מצפה שיבריא, יש להניח שייטול את התרופות שניתנו לו ויתנהג לפי הכללים שציוו עליו רופאיו וכך יגדיל את סיכויי החלמתו. אם הוא מצפה שימות, סביר להניח שיחשוב שאין תועלת בעשיית הדברים האמורים להיטיב עמו לדברי רופאיו.
דוגמא פשוטה זו ממחישה את אחד המאפיינים הבסיסיים של נבואה המגשימה את עצמה "מעגל ההתחזקות": ציפייה להצלחה תוביל לעיתים קרובות להצלחה, וזאת תהייה הוכחה שהציפייה הייתה נכונה מלכתחילה. לעומת זאת ציפייה לכישלון תביא לעיתים קרובות לתוצאה כושלת, מה שיקנה תוקף לציפייה השלילית. בשני המקרים תוצאת הציפייה תומכת בתקפות הציפייה המקורית. התוחלת, בין אם היא חיובית או שלילית, מתחזקת ככל שהמעגל נשנה יותר פעמים.

במחקרים פסיכולוגיים נמצא שלנבואות המגשימות את עצמן יש השפעה על התוצאות של מה שנחשב כניסויים מדעיים אובייקטיביים. לאור מחקרים אלו נמצאו ממצאים חשובים המעידים כי שינויים בציפיות המביאים לתמורות לא מודעות בהתנהגות, יכולים להניב שינויים משמעותיים בתוצאה.

מחקר שערך סימונטון אישר את התוצאות של ציפיות חיוביות, במחקר שנערך עם 152 חולי סרטן בבסיס חיל אוויר, חמישה אנשי צוות דירגו את החולים מבחינת עמדתם כלפי הטיפול שניתן להם, והעריכו את תגובותיהם לטיפול במשך 18 החודשים הבאים. התוצאות היו ברורות: אלו שעמדותיהם היו חיוביות הגיבו לטיפול בצורה טובה יותר, אלה שעמדותיהם היו שליליות הגיבו בצורה גרועה יותר. ליתר דיוק מתוך 152 החולים רק 2 מאלה שהראו עמדה שלילית הגיבו לטיפול בצורה טובה.
הממצא החשוב ביותר של המחקר היה שעל פי העמדה החיובית ניתן לחזות את התגובה כלפי הטיפול טוב יותר מאשר לפי חומרת המחלה. כלומר, מצבם של חולים בעלי עמדה חיובית עם פרוגנוזה קשה מאד, השתפר יותר מזה של חולים בעלי עמדות שליליות עם פרוגנוזות פחות חמורות.

ד"ר אלמר גרין (מתוך: Simonton, Simonton & Creighton) אחד החלוצים בתחום המשוב הגופני טוען, שחשוב שאדם המנסה להשפיע על בריאותו ילמד להכיר את המחשבות, העמדות וההתנהגויות שיש לו כשהוא נעשה חולה, לא פחות מאשר כשהוא בריא. כשיש לאדם משוב או מידע נוגע לחולי ולבריאות, הוא מסוגל להשתתף באופן מודע יותר בהחלמתו. מידע על המחשבות שיש בזמן שחלה הרעה במצב בריאותו של האדם, עשויה להיות המידע החשוב מכל. הגוף בנוי מנגנונים הומאוסטטיים שנועדו לשמור על בריאותו ולדאוג שהאדם לא יחלה. כאשר מנגנונים אלה מתקלקלים ואנו חולים, הגיע העת שנשים לב במיוחד לתהליכי המחשבה ולהתנהגויות שלנו. כשגופנו מתחיל לחלות, יתכן שזה האות כי המנגנונים שלנו להתמודדות עם לחצים אינם יעילים.
מניע חשוב לעריכת שינויים הוא ההכרה ששינוי ההתנהגות ועמדות עלול להיות עניין של חיים ומוות. חולים רבים מספרים שאחת התועלות שהפיקו ממחלתם הייתה, שלא יכלו יותר להתעלם מהצרכים האמיתיים שלהם. המחלה נתנה להם היתר לצאת מן ההתניה החברתית שלהם, ולהתחיל להתפתח: לבטא את הרגשותיהם, להתחיל לספק את צורכיהם בגלוי ובמישרין.

החלק הבלתי מודע של הנפש מכיל משאבים חשובים לאין ערוך, שאפשר לרתום אותם להתפתחות אישית ולריפוי. למעשה, אנשי התיאוריה בכל תולדות המחקר הפסיכולוגי שיערו שקיים בנפש "מרכז" מכוון, המווסת את מהלך חייו של האדם ומשפיע עליהם. "מרכז" זה כונה בשמות שונים. פרויד היה הראשון שכינה אותו "הבלתי מודע" – מקור האינסטינקטים והדחפים שמשפיעים על ההתנהגות, ועם זאת נמצאים במידה רבה מחוץ להכרה המודעת. יונג קשר תכונה אחרת במהות של הבלתי מודע, והעלה השערה שהבלתי מודע לא רק דוחף את האדם, אלא גם מוליכו להתפתחות אישית גדולה יותר ולהרגשה טובה. יונג הביא את דעתו ש"המרכז" של נפש האדם ממלא גם תפקידי מאזן. למשל, בעת שאדם ירא במודע, ה"אני" ינסה להעניק לו את רגשות העוצמה והאומץ הדרושים להתמודדות עם המצב המפחיד שמולו הוא ניצב. יונג הציע שהמסרים המשוגרים מהבלתי מודע, או ה"אני" מוליכים תמיד לטובת האדם.
האמצעים המשמשים את הבלתי מודע לתקשור עם ה"אני" המודע הם הרגשות, חלומות ואינטואיציות. למרבה הצער, נראה שתרבותנו מזלזלת בערכם של מסרים אלה. מלמדים אותנו לראות חשיבות באירועים ואובייקטים חיצוניים: התנהגות, דברים חומריים, תוצרים הגיוניים של שכלנו, אבל לא בסביבה הפנימית שלנו. משום כך אנו נוטים להתעלם מהרגשות, חלומות ואינטואיציות הבאים מתוך ה"אני" הפנימי שלנו, ומנסים לספק לנו משאבים כדי לעמוד בדרישות העולם החיצוני.

חוקרים אחדים העלו את ההשערה, כי יתכן שחולי סרטן נותקו ממשאבי התהליכים הבלתי מודעים שלהם. סימונטון טוען כי רבים מהחולים שהחלימו היו אלה שראו את מחלתם כאילו הייתה מסר שהורה להם להעריך את ה"אני" הבלתי מודע שלהם, ולהקדיש לו תשומת לב רבה יותר במקום לתביעותיהם של אחרים. בנוסף לזה מוסרים חולים רבים על תובנות, הרגשות, חלומות או דימויים ספציפיים, שנתנו להם הכוונה חשובה במאמציהם לשוב לאיתנם.
פסיכולוגים רבים אחרי פרויד דחו את התיאוריה שלו שלפיה כנגד אינסטינקט הקיום שלנו קיים אינסטינקט המוות. ובכל זאת כולנו יודעים שיש אנשים רבים, שנראה כאילו הם רוצים לקצר את חייהם. לעומתם מצויים בקצה השני ה"שורדנים", שמסרבים לקחת חלק בתבוסה. החולים יוצאי הדופן התגברו על הלחצים, המאבקים הנפשיים וההרגלים הגורמים לאנשים אחרים לנהוג, במודע או שלא במודע, מתוך אותו "רצון למות". במקום זאת, כל מחשבה ומעשה שלהם מקדמים את עקרון החיים.

ד"ר ברני סיגל (ברני ס. 1990) טוען, כי ההתייחסות הנפשית משנה את מצב הגוף באמצעות מערכת העצבים המרכזית, המערכת ההורמונלית והמערכת החיסונית. שקט נפשי משדר לגוף מסר של "לחיות" ואילו דיכאון, פחד וקונפליקטים בלתי פתורים מעבירים מסר של "למות". אצל חולים יוצאי דופן, ה"שורדנים" מתגלה הרצון לחיות בביטויו החזק ביותר. הם לוקחים אחריות על חייהם גם אם בעבר לא היו מסוגלים לכך, והם עושים מאמצים רבים כדי להבריא ולמצוא שלוות נפש.