ההיסטוריה של ההומאופתיה

    עקרון ההומיאופתיה היה מוכר עוד להיפוקרטס היווני, שחי במאה ה- 15 לפנה"ס, ולרופא השוויצרי פרצלסוס, בן המאה ה- 16.

    שניהם ראו בטבע מקור לריפוי המחלות. התפיסה של "דומה בדומה מרפא,הייתה רווחת ברפואת המאות ה- 16 וה- 17.

    אבי תורת ההומיאופתיה הוא ד"ר סמואל כריסטאן האנמן (Dr. Samuel Christian Hanemann ), שנולד בגרמניה בעיר מייסן ב- 10 באפריל 1755. בהיותו בן 24 הגיש האנמן את עבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטת ארלנגן, והוא עסק ברפואה במשך מספר שנים ונחשב לרופא מוכשר.

    אישיותו וכישוריו המיוחדים באו לידי ביטוי לאורך כל חייו, ומלבד היותו רופא התמצא האנמן היטב בנושאים אחרים, כגון: מינרלוגיה, כימיה, בוטניקה ורוקחות. האנמן היה ידוע כאיש דתי. הוא סגד לאמת ולא קיבל את דברי הזולת טרם בדק בעצמו את אמיתותם. ראייתו הבהירה וחריפות שכלו היו המקור להצלחתו בגילוי שיטת הריפוי ההומיאופתית.

    בימיד של האנמן הייתה עבודת הרופא מבוססת על העקרונות העיוניים של הרפואה שייסד היפורקטס. האנמן עסק ברפואה במשך כעשר שנים והגיע למסקנה, כי הריפוי בשיטת הרפואה המקובלת מזיק למטופלים, יותר מאשר מועיל. הוא החליט לעזוב את הרפואה בזכות עבודתו זאת וגם הכנסתו גדלה בהתאם.

    בשנת 1790 בתרגמו את "Materia Medica" של קולן (Cullen) נתקל בדבריו של קולן אודות הצמח Chinchona Officinalis, עץ אשר מקליפת גזעו מפיקים כינין, ולו סגולות מרפא כנגד קדחת הביצות (מלריה). האנמן לא קיבל את הדברים כמובנים מאליהם והחליט לבדוק בעצמו את פעולת החומר. הוא הכין תמצית של החומר והחל נוטל מנות בהפרשי זמן קבועים. באחד הימים התעורר והבחין בגופו בסימני מחלת הקדחת שהופיעו לפי סדר: קור, חום, הזעה וצמרמורת. תמונה זאת התאימה בשלמות לתמונה הקלינית שהופיעה אצל חולים, שבהם טיפל בהיותו רופא. תופעות אלה לא סיפקו את סקרנותו והוא המשיך בניסוייו במתן כמויות שונות של החומר לבני משפחתו, לחבריו ולמתנדבים: בכולם הופיעו אותם סימנים. בתקופה הזאת ביסס את השערתו הראשונה: "חומר שביכולתו לגרום לסימנים דמויי מחלה אצל אדם בריא, עשוי להתגלות כתרופה יעילה אצל חולה המציג את הסימנים שהחומר יצר באדם הבריא".

    בכך הונחה אבן היסוד לרפואה ההומיאופתית ב"חוק הזהות" שאומר: "מחלות זהות יש לרפא בתרופות זהות". האנמן המשיך ובדק חומרים שונים, דוגמת הבלדונה נגד שנית, איפקקואנה נגד הקאות וכו'. התוצאות היו משביעות רצון. הסימנים שחומרים אלה גרמו ב"שפני הניסיון" האנושיים היו זהים לאלה של חולים באותן מחלות. בעקבות מחקרים אלה הסיק האנמן מסקנות רבות שעמדו במבחן המציאות ופורסמו בספרו Organon ובו כלולים עקרונות, הוראות ורעיונות לטיפול באנשים על פי שיטתו. כמו כן, כתב האנמן את Materia Medica Pura ו- Chronic diseases שהתפרסמו במהדורות רבות באותה תקופה. שנים אחרי מותו פורסמו כתביו בספר Organon of Medicine.

    בשנת 1801 החל האנמן להורות את נושא ההומיאופתיה וב- 1810 יצא ספרו לאור. במהרה הפכה השיטה מתחרה רצינית לשיטת הריפוי המקובלת של אותם ימים, והאנמן, שלא יכול היה לעמוד בביקורת ובהתנגדות החזקה מצד הרופאים, היגר לצרפת ושם המשיךם בעבודתו.

    האנמן נפטר בפריס ב- 2 ביולי 1843, בגיל שמונים ושמונה.